"אני ראשונה!" למה לילדים חשוב להיות ראשונים במשחק?

טיפול, אני מוציאה והילד מולי מכריז: "אני ראשון!" עוד לפני שהבנו מי ומה. לנו הגדולים, ברור שאין לזה ממש חשיבות,  אז למה לילדים זה כל כך חשוב ?

אפשר להתייחס לשלוש סיבות לרצון להיות ראשונים:

1. הראשון הוא המנצח- מה שלא נלקח באופן המחשבה הזה הוא שמשחק הוא גם תלוי מזל, אסטרטגיה, וניסיון.
   במקרה כזה, תוך כדי או אחרי משחק ננהל שיח, נדבר על המקרים שבהם לא הראשון ניצח, נוכל להסביר את היתרון בלהיות שני או שלישי, למשל להבין טוב יותר את המשחק, לראות איזה מהלכים קרו, איזה קלפים נחשפו- תחשבו למשל במשחק הזיכרון, השחקן השלישי כבר ראה 4 קלפים נפתחים עד שהגיע תורו.
   
   
2. למי שראשון יש יותר שליטה במשחק- משחק הוא שטח לא צפוי, יכולים לקרות בו הרבה דברים, בלוחהמשחק ובדינמיקה החברתית. כשילד בוחרת תור, בטח כשהוא ראשון הוא מקבל תחושת שליטה שמייצרת תחושת ביטחון ומחזקת (לכאורה) את היכולת להתמודד עם המשחק.
   במקרה כזה, נשקף את הצורך להיות ראשון, הצורך בביטחון. נדבר לאורך המשחק על מה שקורה בו. נוכל לתת תחושת שליטה קצת אחרת- נציע שמשתתף אחר יהיה ראשון והילד יקבע את המשך הסדר.
   
   
3. קשה לי להמתין אז אני ראשונה– כשיש קושי בדחיית סיפוקים, קושי בעיכוב תגובה, חוסר סבלנות (או כל שם אחר) ילדים  יקפצו להיות ראשונים כי זה מקצר את זמן ההמתנה, מה שנכון רק לסבב הראשון.
   במקרה כזה – נשקף את הציפייה, ההתרגשות והקושי לחכות. להמתין באופן פסיבי זה קשה, אפשרו שותפות פעילה, למשל להעביר את הקוביות, לתת את הקלף שצריך להוציא מהקופה,לספור צעדים…ואם זאת לא ניתן למשתתף אחד להיות המפעיל היחיד של המשחק, זה איזון עדין.

חשוב לזכור, ילדים וילדות לא צריכים להענש בגלל הרצון להיות ראשונים, החברה שלהם תגיב לכך באופן טבעי אם הם תמיד יתעקשו על כך והחוויה עשויה להיות לא נעימה. אם קופץ המשפט "אם אני לא ראשונה אני לא משחקת" חפשו את הפשרות ואל תבטלו את כל המשחק.

במסגרת טיפול או בבית אנחנו נרצה לתת כלים, להוות מודל. להגיד לילד בחזרה "אם אתה ראשון, אני לא משחקת" זה להתנהג בדיוק כמוהו, מה כן אפשר? להביע אכזבה, "בסדר אבל אני גם ממש רציתי להיות ראשונה", להחליט מראש שיהיו שני סבבים ובכל אחד מהם יהיה ראשון אחר.

והנה עוד סייג חשוב! לא תמיד נתמקד "בסדר החברתי" בללמד את הילד להיות שני או שלישי, כשאתם משחקים בבית, תשחקו, תנו להם זמן איתכם, שותפות ומקום מיוחד שלהם. מצאו את האיזון בין ללמד את הסדר החברתי לבין פשוט להיות הורים, שותפים למשחק, בלי משחקי כוחות.