באחד הערבים, הלכנו לטיילת, בלי כוונה להיות על החוף, מקסימום שכשוך זריז של הרגליים. ואז בן השנתיים שלי ראה את החול ורץ אליו, ואני לא חובבת חול, בטח לא כשאני בבגדים וסנדלים. תוך שניה הוא מתיישב, חוקר ומעביר חול מכאן לשם. אני עומדת, נטועה, חושבת "מה אני עושה עכשיו עם החול בסנדלים?!". מצאתי את עצמי עומדת בחוויה מפוקפקת עם החול, בזמן שהילד שלי בחוויה מלאת הנאה. המחשבה על החול בסנדלים התחלפה במהרה במחשבה שאני לא רוצה להיות מנותקת מהחוויה שלו, אני רוצה את היחד וכך מצאתי את עצמי יושבת איתו על החוף, מעבירה חול מכאן לשם.
מאז שאני אמא אני יוצאת מאזור הנוחות שלי שוב, ושוב.
אני מקלפת בננה, תות ותפוז מאז שאני אמא, והרי עבורי מדובר בפירות מסריחים. אבל אני מוצאת מוטיבציה, כי זה עבור הילד שלי. כשהוא מציע לי לאכול יוגורט או פרי שאני ממש לא אוהבת, אני מסרבת בנימוס.
זו הליכה על חבל דק, בין איפה אני יכולה לצאת מאזור הנוחות, ואיפה היציאה ממנו תהיה יותר מדי עבורי. בין מתי אני רוצה את החוויה המשותפת, הביחד, למתי אפשר להנות גם כשלא שנינו בחול. ובעיקר, אין חוקיות, אני בודקת כל פעם מה מתאים לי. אני מאחלת לנו שהוא אף פעם לא יפסיק להציע לי להצטרף ולהנות איתו.
במקום שבו אני יוצאת מאזור הנוחות שלי, אני מלמדת את הילד שלי שזה אפשרי, אבל גם שזו בחירה שלי, בקצב וב"איך" שאני קובעת. במקום בו אני שומרת על אזור הנוחות שלי, אני מלמדת את הילד שלי שזה בסדר להשאר שם לפעמים. אני מלמדת אותו לכבד את הרצון שלי. מלמדת את שנינו למצוא דרך אחרת לחוות ביחד. התפקיד שלנו הוא לזכור שזה תקף לשנינו. כשאני שומרת על אזור הנוחות שלי, אני מלמדת את הילד שלי שזה בסדר להשאר שם לפעמים. אני מלמדת אותו לכבד את הרצון שלי. מלמדת את שנינו למצוא דרך אחרת לחוות ביחד. התפקיד שלנו הוא לזכור שזה תקף לשנינו
