שיחת זום שלי ושלה, הילד שלה תכף יחגוג 4. אני מכירה אותו עוד לפני שמלאו לו 3 שנים.
אנחנו משוחחות, מציינות את המקומות שבהם הוא השתפר במרחב הבית, בקליניקה, את החוזקות שלו בגן שרק התחיל ואי אפשר שלא לדבר את המקומות הקשים, את הדברים שלא מתקדמים. היא מעלה אותם, והתסכול בא יחד אתם. הכל מתנקז בבית, הכל מתנקז אליה ואליו, אמא ובן, ילד שכל כולו עם אמא ואמא שמרגישה שהיא לא ממש מצליחה להיות כל כולה איתו. היא דואגת, אוהבת, מטפחת ועדיין יש מרחק. יש תחושה שהשגרה איתו כמעט בלתי אפשרית, ואז היא אומרת:
"זה כמו שנותנים לך דלי, ומבקשים שתרוקני את הים".
הלב שלי נחמץ, ואני רושמת בפינה של הדף את המשפט הזה, שמייצג את העייפות, התסכול, הסזיפיות שבקשר ביניהם. אני משקפת לה את המשפט ומה שמאחוריו. אני שולפת שוב מילים שנאמרו בעבר- "הדברים הללו שייכים לטיפול אחר, לחדר הפסיכולוגיה, להדרכה שלך. את הדינמיקה של הקשר שלכם, את החיבור ביניכם את צריכה ללמוד. את זה אני, כמרפאה בעיסוק, לא יכולה לעשות. "
זו לא פעם ראשונה שדובר על כך שיש כאן צורך בהתערבות פסיכולוגית, וזה ידוע לה. היא מכירה אותי, כבר היו לנו מלא שיחות בתקופה שחלפה, אני כבר מכירה את הנקודות הכואבות שלה, ואני כבר כל כך מקדמת ועושה עבודה איתה ועם הילד. אז מבחינתה ללכת עכשיו, לספת הפסיכולוג? לספר שוב? לנבור במקומות כואבים?, זה כל כך מפחיד.
עם כל הכלים שנתתי למשפחה הזו, עם ההתקדמות שהילד הזה עשה, עדיין יש מחסומים, שאני לא יודעת, לא יכולה ולא מורשת לטפל בהם.
הבטחתי לה שאני כאן ולא הולכת לשום מקום. יש עוד מטרות שאפשר להגשים אצל מרפאה בעיסוק, אבל בלי התערבות פסיכולוגית אי אפשר להמשיך, זה יהיה עוד מאותו הדבר, התחושה תמשיך להיות כמו לנסות לרוקן את הים. החלטנו לסיים בינתיים את הטיפול בריפוי בעיסוק, אבל הראש שלי עוד איתם, בתקווה שהם באמת מצאו את הטיפול הנוסף שדרוש להם.
הטיפול בריפוי בעיסוק, חושף לא פעם עולמות מורכבים ביחסי הורה-ילד, פוגש רגשות כל כך מורכבים. תפקיד המרפאה בעיסוק הוא לזהות מה מעכב תפקוד ולטפל בכך. לפעמים אנחנו מזהות שרגשות וחלקים בקשר הורה-ילד מעכבים תפקוד או התפתחות. (וזה אגב נכון גם לתפקוד של ההורה ויכולתו לקיים שגרה כפי שהיה רוצה). ואז אנחנו מדברות את זה, מלוות את ההורים לקבל את המענה המתאים, לעיתים בתחום טיפולי אחר.
